צימר באי בודד

ניצול יחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד,
אי יפהפה, שבסיטואציה אחרת דומה לנופש בצימר קסום בצפון.
הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה.
תשוש ורעב, הוא הצליח לבנות לעצמו צימר קטן מעצים שנסחפו אל החוף.
לפחות בצימר הקטן שלו יהיה לו מחסה מחיות טורפות. הוא ארגן לעצמו בצימר
קמין עצים קטן ממדורה מאולתרת.
הוא הכניס לצימר את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים: זה היה כל רכושו בעולם.
באחד הימים כאשר יצא מהצימר והלך אל היער לחפש מזון, פרצה דליקה וכילתה
את הצימר הקטן ואת חפציו.
להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער. עשן שחור היתמר אל על, והכל היה אבוד – הצריף, החפצים...
הוא גנח בצער, ופנה בכעס לה': "איך, איך יכולת לעשות לי את זה!!
איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון! לפחות את הצימר עם הקמין הקטן היית משאיר
לי !".
למחרת, בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו במערה סמוכה לשמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת לאי הקסום.
היא באה כדי להציל אותו. "איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו.
"ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו..." ענו לו.

קל מאד להתייאש כשדברים לא קורים כמו שאנו חושבים שהם צריכים לקרות.
זה אמנם קל, אבל אסור לנו להתייאש.
ובכל דבר, אפילו הקשה והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט,
המוביל לדבר הבא.

אז תזכרו את זה בפעם הבאה ש"הצימר הדל שלכם נשרף..." – זה יכול להיות
"סימן עשן" שנשלח למקום שאליו הוא היה צריך להישלח, כדי להוציא אתכם
מאיפה שאתם תקועים – למקום חדש וטוב יותר...
כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא.